תנוחת הילד, יוגה תרפייה

פעם הרמתי על הידיים תינוק של חברה. אני אפילו לא זוכרת מי זאת הייתה או מתי.

מה שכן נחקק לי בזיכרון זה איך התינוק נח לי על הבטן.

הוא קיפל את רגליו כמו צפרדע, שם ידיים לצידי ראשו, לחי שלו מונחת לי על החזה.

הוא עוצם עיניים, ונושם.

אני מסתכלת עליו, נושמת לאט כדי להרגיע את הדופק שלי.

הוא שוכב עלי, הוא שליו. יש סיכוי שאפילו מגניב לי חיוך קטן.

נע באיטיות מעלה עם השאיפה שלי, וחזרה באיטיות מטה בנשיפה.

אני מסתכלת עליו, ומרגישה כי עכשיו, ברגע הזה, הזמן הלינארי לא קיים.

לפעמים, כל מה שהגוף צריך זה לשכב בתנוחה מנחמת,

כמו בתוך ענן נעים שעוטף אותו, על בטן ענקית ורכה.

הגוף היקר שלנו, שכל היום נושא אותנו על רגליו, אוגר בתוכו מטען רגשי, פציעות ופסולת.

זה שמאותת על כאביו, אבל אנחנו, לרוב, מתעלמים.

כי צריך לתקתק את היום, ולא נורא אם קצת כואב בכתף.

לא נורא אם כואב בברך.

לא נורא אם כואב בגב התחתון.

לא נורא אם אני כבר לא זקופה.

לא נורא.

סיסמאות שאומרים כמו ״זה טבעי שיכאב, הגוף מזדקן״ או ״אם כואב סימן שאת חייה״

מחלחלות ומוצאות את מקומן בין המחשבות, הן נותנות מענה מהיר לכאב.

מקסימום ניקח אדוויל בערב.

בטח עד הבוקר זה יעבור.

אנוח כבר בסופ״ש, בחופש, בפנסיה.

אנוח בקבר.

בדיוק במקום הזה שהגוף זועק להרפייה, נכנסת תנוחת הילד.

עם בולסטרים, שמיכות וכריות, וכל מה שצריך כדי לרפד אותו שירגיש עטוף ואהוב מכל כיוון.

במקום הזה, הוא יכול פתאום לנשום עמוק ולשקוע בענן הזה, כמו תינוק על בטן אימו.

בתנוחה הכל כך מנחמת ואוהבת הזאת, הגוף פתאום מרגיש מוגן, כמו שהרגיש בזרועות הוריו בילדותו.

והוא יכול להרפות באמת, ולהתמסר להרפייה הזו.

כמה נחמה טומנת בתוכה תנוחה כה פשוטה.

** בתמונה, התלמידים האהובים שלי.